היי לכל הקופי לאברס! ☕
זוהי הגרסה העברית הראשונה (תתחדשו!). אם נוח לכם באנגלית, אפשר לקרוא את הגרסה האנגלית כאן.
אפריל בתל אביב עושה את מה שהוא תמיד עושה. האור נשאר זמן רב יותר. הערבים נפתחים. רכבתי על אופניים אל הים פעמיים השבוע, ישבתי באותו בית קפה בשתי הפעמים, עם אותו ספר, ואיכשהו זה הרגיש חדש ביום שלישי ושונה ביום חמישי.
מרץ היה חודש שאני עדיין מעבדת. החודש הזה מרגיש כמו התעוררות איטית.
גם התחלתי פרויקט חדש שהזכרתי בגיליון הקודם. החוזה החדש אמיתי, הכיוון חדש, ואני בערך ארבעה שבועות בתוך לימוד תחום שלא הכרתי לפני חודש. התחושה המוזרה של להיות מתחילה שוב. קשה, וגם נפלאה.
ל. מ. מונטגומרי כתבה משהו שמלווה אותי החודש:
"שום דבר אינו באמת אבוד לנו, כל עוד אנחנו זוכרים אותו."
אז הנה אני. קפה ביד. בחזרה אל שולחן המטבח.
הנה מה שמתבשל בתפריט החודשי:
- טיולים — תיירות־היתר נפגשת סוף־סוף עם הקיר 🧳
- מדע — הרנסנס הפסיכדלי, מגיע בשקט 🍄
- תרבות — עידן המסות בווידאו: הארוך הוא הקצר החדש 🎥
- טכנולוגיה — להתחיל מחדש בגיל 41 💡
- עסקים — מערכות ״שניות״, והחברות שנבנו עליהן 🔁
- אוכל ומשקאות — הקוקטייל של החודש 🥂
- נשנושי מילים — Apricity 📖
- אפריל בהיסטוריה 🌍
תיירות־היתר נפגשת עם הקיר 🧳
6,000 בני אדם בשעה. 🤯
זה מספר התיירים שחוצים את גשר ריאלטו בוונציה ביום שיא בקיץ. בעיר 49,000 תושבי קבע. ונציה מקבלת יותר מ־25 מיליון מבקרים בשנה.
אין צורך בגרף כדי להבין מה זה עושה למקום.
החודש כמה דברים הגיעו לקצה. ברצלונה הודיעה שתחסל בהדרגה את כל ההשכרות התיירותיות הקצרות עד 2028. אמסטרדם מטמיעה איסור על בניית מלונות חדשים בתוך תכנית האב העירונית. ונציה החלה לגבות חמישה אירו מתיירים ליום, אז העלתה את הסכום, ואז הפכה אותו דינמי לפי העונה. איי הבליארים אומרים בגלוי את מה שהמקומיים אומרים כבר עשור: אנחנו לא יכולים להמשיך כך.
תגובת הנגד אינה חדשה. הקנה־מידה שלה כן.
יצירה עיתונאית קצרה וחדה על מה שבאמת קורה:
במשך עשרים שנה ענף התיירות רץ על הנחה אחת. יותר זה יותר. יותר טיסות, יותר מיטות, יותר פוסטים באינסטגרם, יותר רשימות "המקומות הכי טובים לבקר ב־2025". התיירות הפכה למדד צמיחה, כמו שכל דבר אחר הפך למדד צמיחה. אף אחד לא שאל אם המקום שמבקרים בו יכול בכלל לשאת את משקל הביקור בנפח הזה.
עכשיו המקומות עונים.
ומשהו שקט יותר זז מתחת לזה.
אני רואה את זה כבר הרבה שנים בנסיעות שלי.
היעדים שאני רוצה לנסוע אליהם הם לא אלה עם האלגוריתמים הכי טובים, אלא אלה שחבר מזכיר בדרך אגב או חברה מצאה לדרך.
העיר שקראתי עליה פעם באיזה ספר.
הרשימה שאני באמת נוסעת אליה היא קצרה, או פרטית, או בכלל בלי רשימה.
כמעט אין חפיפה לזו של טריפ אדוויזר או מנוע חיפוש כזה או אחר.
אולי תיירות־היתר היא מה שיהרוג סוף־סוף את ה־bucket list.
אולי העידן הבא של הטיולים יהיה קטן יותר, איטי יותר, וקשה קצת יותר לצילום.
המקומות הכי טובים לנסוע אליהם הם אולי בדיוק אלה שאף אחד לא ממליץ לך לנסוע אליהם.
הרנסנס הפסיכדלי 🍄
בשנת 2000, אם היית אומרת לפסיכיאטר רציני שאת חוקרת פסילוסיבין כטיפול לדיכאון, הוא היה משנה נושא בנימוס.
בשנת 2026, ל־Johns Hopkins יש מרכז שלם למחקר חומרים פסיכדליים ותודעה. NYU, Imperial College London, UCLA — כולם מריצים ניסויים קליניים. ה־FDA העניק לטיפול בעזרת MDMA הגדרת פריצת דרך. אורגון וקולורדו יצרו מסגרות חוקיות. אוסטרליה אישרה MDMA ופסילוסיבין למצבים ספציפיים בשנת 2023.
משהו שהיה טאבו תרבותי במשך חמישים שנה הופך בשקט לתרופה.
לגרסה הארוכה של הסיפור, זה אחלה מקום להתחיל בו:
התוצאות קשות לדחייה. מחקר של Johns Hopkins מ־2022 מצא ששתי מנות פסילוסיבין, בשילוב טיפול, הביאו לירידה מתמשכת בדיכאון אצל מטופלים שאצלם שום דבר אחר לא עבד. מחקרים נוספים מראים סימנים חזקים לפוסט־טראומה, חרדת סוף־חיים, התמכרות.
המדע באמת מרגש. אבל משהו מעניין יותר קורה ברמה התרבותית.
החומרים האלה לא הומצאו במעבדה. פטריות פסילוסיבין שימשו בטקסים במזואמריקה לפחות 3,000 שנה. טקסי איוואסקה עתיקים יותר מרוב הדתות המודרניות. קהילות ילידיות ידעו, במשך מאות שנים, את מה שהפסיכיאטריה הקלינית מגלה כעת מחדש בעזרת מכונות fMRI וניסויים כפולי־סמיות.
קברנו את הידע הזה. קראנו לו פרימיטיבי. ועכשיו אנחנו, בזהירות ובכבוד, חופרים אותו בחזרה, מתרגמים אותו לאנגלית ומכניסים אותו לפרוטוקולים טיפוליים.
זה אחד הקווים הצנועים יותר במדע המודרני.
וזה מעלה את השאלה שאף אחד לא רוצה לשאול: מה עוד דחינו, שעוד חמישים שנה יתברר כנכון בדיוק?
הרנסנס אינו רק על פטריות.
הוא על מה שאנחנו בוחרים לקחת ברצינות.
ומה אתכם? הייתם מנסים?
עידן המסות בווידאו 🎥
הדבר הנצפה ביותר ביוטיוב כעת הוא לא סרטון של 30 שניות.
מפתיע, נכון?
זה אדם בשם Jacob Geller שמכין מדיטציה של 45 דקות על אדריכלות במשחקי וידאו של אימה. זה Patrick (H) Willems שמשקיע שעה בפענוח למה שוט אחד של רידלי סקוט עובד. זה Defunctland שמפיק דוקו של שעתיים על אטרקציה בפארק שעשועים של דיסני שנסגרה ב־1994. מיליוני צפיות. מיליונים.
כן, כן… זה לא איזה דבר של 30 שניות.
במשך עשור אמרו לנו שטווחי הקשב גוססים.
פורמט קצר, פורמט קצר עוד יותר, שש שניות או פחות. TikTok, Reels, Shorts. כל פלטפורמה רצה לתחתית טבלת משך הזמן.
ואז קרה משהו מוזר.
וידאואים ארוכים חזרו.
אם מעולם לא ירדת לתוך מחילת הארנב הזאת, הנה הסוגה במיטבה:
לא הוידאו הארוך של טלוויזיית הכבלים. לא של פודקאסטים. צורה חדשה. אישית, אובססיבית, מחקרית עמוקה. תוצר בודד, שאלה ספציפית, ארבעים וחמש דקות, ללא הפסקות פרסומת, רק הקול שמלווה אותך דרך רעיון עד שהוא נוחת היכן ששניכם לא ציפיתם.
החיבור העיוני המצולם הוא המאמר הספרותי של העשור שלנו. מונטיין היה מכין כאלה.
מה שמעניין אותי הוא מי צופה. דור Z, הדור שאמרו לנו שיש לו טווח קשב של שמונה שניות, מוביל את זה. הם שמים מסה בווידאו של 90 דקות על ההיסטוריה של הקניון ומאזינים לה תוך כדי בישול. הם צופים בניתוחי משחקי וידאו של שלוש שעות כמו שההורים שלי צפו בדוקו בטלוויזיה.
מתברר שהקשב מעולם לא היה הבעיה.
הבעיה הייתה שלא הרבה הכינו משהו ששווה לתת לו תשומת לב.
כשהדבר טוב, הקהל מוצא את הזמן. זה תמיד היה נכון. זה פשוט נקבר תחת עשור של אנשים שמייעלים על המדד הלא נכון.
במוצר, בעיצוב, בכתיבה, בניוזלטרים (היי היי): טוב, איטי ומוזר מנצח שוב.
בשקט, אבל בבירור.
להתחיל מחדש בגיל 41 💡
וידוי.
אני, החודש, איטית בעבודה שלי יותר ממה שהייתי כבר שנים.
לא במוצר. בתחום הספציפי של הלקוח שאיתו זה עתה חתמתי. אני יודעת את המקצוע. אני עוד לא יודעת את השפה. אני לא יודעת את ההיסטוריה. אני יושבת בשיחות ושומעת ראשי תיבות שאני צריכה לרשום ולחפש אחר כך בגוגל. אני קוראת מאמרים לאט, שלוש פעמים. אני שואלת שאלות שלאנשים בחדר התשובות אליהן ברורות.
ומי שמכיר אותי יודע כמה אני אוהבת לשאול שאלות עם קריצה כזאת.
קצת מפחיד, קצת קשה, אבל זה באמת נפלא.
יש מושג זן בשם shoshin. מחשבת מתחיל.
הרעיון שמחשבת מומחה היא מלאה, ומחשבת מתחיל היא פתוחה, וזו הפתוחה רואה יותר.
הרהור קצר שתופס את זה נכון:
מחשבת מתחיל היא באמת מחשבת מתחיל רק כשאתם באמת מתחילים. וזה כמעט תמיד לא נוח.
אווווו, וכמה שאנחנו אוהבים כשלא נוח לנו… 😬
אחת מהעלויות השקטות של להישאר בתחום אחד היא שאת מפסיקה להיות גרועה בדברים. מה שנשמע כמו ניצחון. אלא שלהיות גרועה בדברים היא המנגנון שדרכו לומדים, מבחינים, מופתעים, מתביישים, חוזרים לחיות.
כל כמה שנים, אם אתם יכולים, בחרו לכם משהו שאתם לא יודעים עליו שום דבר. לא כתחביב סתם, כמשהו עם סיכון, שבו תהיו גלויים במצב לא מוכן לזמן מה.
זה לא נוח. זה ההיפך מנוח.
אבל החדות שזה מחזיר לכם, עצם ההסתכלות על דברים, שווה את זה.
אפריל הוא חודש טוב לזה.
מחכה לשמוע מה החלטתם לנסות.
מערכות ״שניות״ 🔁
יש חברות שכולם חושבים עליהן כעל סמלי תרבות, שהתחילו כמשהו אחר לגמרי:
- Nintendo ייצרה קלפי משחק במשך 80 שנה, וגם, לזמן קצר, ניהלה מלונות אהבה, לפני שאי פעם הכינה משחק וידאו.
- Samsung מכרה דגים מיובשים ומצרכים בשנות ה־30.
- Nokia התחילה כמפעל נייר. אז מגפי גומי. אז צמיגים. אז, בסופו של דבר, טלפונים.
- Shell הייתה במקור חברת קונכיות אמיתית, שייבאה קונכיות נוי מהמזרח הרחוק.
- Berkshire Hathaway הייתה יצרנית טקסטיל כושלת כשוורן באפט קנה אותה.
כל אחת מאלה היא מערכה שנייה. לפעמים חמישית או שישית.
לגרסה עמוקה יותר של סיפור נינטנדו, לחצו כאן:
לתרבות שלנו יש יחס מוזר עם המצאה־מחדש. אנחנו מעריצים את סיפור המקור (חניית מכוניות, חדר במעונות, רגע החזון) ואנחנו חשדנים כלפי הציר. חברה שמשנה כיוון היא חברה ש"לא ידעה מה היא". אדם שמחליף קריירה הוא אדם ש"לא הצליח להבין מה הוא".
זה, אני חושבת, בדיוק הפוך.
ויש לי היסטוריה שלמה שמוכיחה את זה.
החברות ששורדות הן אלה שהשתנו. Nokia הפכה לחברת טלפונים כי מפעל הנייר גסס. Samsung הפכה לענקית אלקטרוניקה כי דגים מיובשים הפסיקו לשלם את החשבונות. הישרדות, בכל ציר זמן ארוך מספיק, היא המצאה־מחדש.
הדבר נכון גם לגבי בני אדם.
אף אחד לא מסיים בעשייה של בדיוק מה שתכנן לעצמו, מה שתכננה לעצמה גרסת ה-2022 שלו. ומי שמתחזה שכן, או משקר, או הפסיק לשים לב לעצמו.
המערכת השנייה אינה פתרון חלופי, היא העבודה העיקרית של חיים ארוכים ומעניינים.
הקוקטייל של החודש 🥂
החודש חיפשתי לגוון את תפריט היין שלי ואת הג'ין טוניק, ונתקלתי במשקה בשם V-Nice.
ה־Bee's Knees הוא קוקטייל מתקופת ה־Prohibition, שהיה ברובו נשכח במשך חמישים שנה, וחוזר לאחרונה לתפריטים של בארים מובחרים בתל אביב, ברוקלין ולונדון. ג'ין, לימון, סירופ דבש. מנערים חזק, מסננים, מגישים. זהו.
טעמו כמו הדרים וחום ומרפסת באפריל מאוחר.
למה הוא מתאים לחודש: אין לו יומרה. הוא לא נגרוני (שמנסה), לא Old Fashioned (שמתפאר), לא Spritz (שמופיע). הוא משקה לערב שקט עם אדם אחד, או ספר אחד, או שיחה אחת ארוכה שהתחילה במרפסת ועברה פנימה כשהאוויר התקרר.
אם את מכינה אותו, השתמשי בדבש מקומי. ההבדל אמיתי.
המתכון הקלאסי ב־90 שניות:
נשנושי מילים! 📚✨
Apricity (אנגלית, ארכאית)
החום של השמש בחורף. התחושה הספציפית של לצאת החוצה ביום קר ולחוות איך האור, לרגע, מחזיק אותך.
המילה יצאה משימוש במאה ה־17. וזה טרגדיה קטנה, כי התחושה לא יצאה משימוש. בכל חורף תל אביבי, בימים שבהם רוח הים מתמתנת והשמש מוצאת את הפנים שלך בחלון של המאפייה, זוהי apricity.
אפריל בתל אביב הוא, בדרכו שלו, apricity הפוכה. החום הראשון בחודש שעדיין זוכר את הקור.
אפריל בהיסטוריה 🌍
- 4 באפריל, 1968 — מרטין לותר קינג נרצח בממפיס ✊ הלילה לפני, הוא נושא את נאום "I've Been to the Mountaintop". הוא בן 39.
- 12 באפריל, 1961 — גגארין הופך לאדם הראשון בחלל 🚀 ילד חווה בן 27 מכפר שאף אחד לא שמע עליו מקיף את כדור הארץ פעם אחת, ב־108 דקות, ונוחת בשדה שבו חקלאי המום מציע לו חלב.
- 15 באפריל, 1912 — הטיטאניק טובעת 🚢 הספינה ה"בלתי טבעת" שוקעת בארבע שעות. 1,500 בני אדם נספים. האסון הופך לתבנית לכל סיפור שאנחנו מספרים על יוהרה.
- 18 באפריל, 1906 — רעידת האדמה בסן פרנסיסקו 🌁 העיר בוערת שלושה ימים. היא נבנית מחדש בשלוש שנים. ההמצאה־מחדש העירונית המהירה ביותר בהיסטוריה האמריקאית.
- 30 באפריל, 1975 — נפילת סייגון 🇻🇳 מלחמת וייטנאם מסתיימת עם מסוקים שמתרוממים מהגג. היציאה המצולמת ביותר במאה ה־20.
המלצות 🌟
מה שאני צופה / קוראת / מאזינה לו החודש:
🎧 מאזינה — Easy April Mornings
פלייליסט שקט לקפה הראשון, חלון פתוח, שום דבר דחוף. בוסה נובה, קצת צרפתית, קצת Sade. צליל אפריל לפני שהיום מתחיל.
🎧 ספר אודיו — Ego Is the Enemy מאת ראיין הולידיי
האזנה חוזרת בשבילי החודש, והתזמון הרגיש נכון. הטיעון פשוט וברוטלי: האגו הוא מה שמונע ממך להתחיל, מה שמונע ממך ללמוד, ומה שבסופו של דבר מונע ממך להחזיק מעמד. הקריינות של הולידיי רגועה, לא רגשנית, ובדיוק מה שאפריל רצה ממני.
📺 צופה — Rooster (HBO)
סטיב קארל בתפקיד סופר רב־מכר שמופיע בקולג' של בתו בניו אינגלנד ומתפרק לאט וחוזר אל עצמו. נוצר על ידי ביל לורנס (Ted Lasso, Shrinking), אז אתם כנראה מכירים את הטקסטורה: חמים, קצת מביך, נוגע בשקט. סדרת מערכה שנייה על אדם של מערכה שנייה. הרגיש כמו הצפייה הנכונה לאפריל.
לסיום
אני מקווה שאפריל היה נדיב איתכם.
אני גם כאן:
הגעת עד כאן… תודה ששיתפת איתי את הקפה הזה ☕❤️
צ'או!
—טניה