השתמשו ב-Kano כדי להבין מה המשתמשים מעריכים, ב-RICE כדי לדרג רשימה ארוכה של רעיונות, ב-MoSCoW כדי לחתוך סקופ לקראת דדליין, ובמטריצת אייזנהאואר ליומן שלכם, לא לרודמפ. אף אחת מהן לא מחליטה בשבילכם. שיטה טובה הופכת את הטרייד-אוף לגלוי, כך שהצוות מתווכח על הנתונים ולא על דעות.
בקצרה
- MoSCoW ממיינת עבודה ל-Must, Should, Could ו-Won't בתוך מסגרת זמן אחת. ה-Must Haves צריכים לתפוס בערך 60% מהמאמץ, לא יותר.
- RICE נותנת לכל רעיון ציון: (Reach × Impact × Confidence) חלקי Effort. מצוינת לדירוג של עשרים רעיונות, חסרת ערך אם אף אחד לא רואה את הנתונים שנכנסו לחישוב.
- Kano מסווג פיצ'רים לפי ההשפעה שלהם על שביעות הרצון: בסיס, ביצועים, פיצ'רים שמפתיעים לטובה. הוא לא מדרג.
- מטריצת אייזנהאואר ממיינת משימות לפי דחוף וחשוב. זה כלי לניהול זמן אישי, לא שיטה לתעדוף מוצר.
- אפשר לשלב ביניהן. בהחלטה אמיתית על תהליך ההרשמה השתמשתי ב-RICE כדי למסגר את השאלה וב-MoSCoW כדי לחתוך, ושיעור ההשלמה של האונבורדינג עלה בכ-8%.
לכל צוות מוצר יש יותר רעיונות טובים מאנשים שיבנו אותם. השאלה אף פעם לא "האם זה רעיון טוב?". השאלה היא "האם הוא טוב יותר מתשעה עשר האחרים, עכשיו, עם הצוות הזה?". שיטות תעדוף קיימות בשביל השאלה השנייה. הנה מה שכל אחת מארבע השיטות המוכרות באמת עונה עליו, איפה כל אחת נשברת, ואיך השתמשתי בשתיים מהן בהחלטה אמיתית.
מה זו שיטת תעדוף, והאם בכלל צריך אחת?
שיטת תעדוף היא כלל משותף להשוואה בין אפשרויות, כך שאפשר להסביר החלטה וגם לערער עליה. היא לא מחליטה בשבילכם; היא הופכת את הטרייד-אוף לגלוי ולמשהו שאפשר להתווכח עליו.
ב-Nielsen Norman Group ניסחו את זה יפה בסקירה שלהם על שיטות תעדוף (2021): השיטות האלה מבססות החלטות על קריטריונים אובייקטיביים ורלוונטיים במקום על דעות, והשיטה הנכונה תלויה בהקשר של הפרויקט, בתרבות של הצוות ובמדדי ההצלחה. במילים אחרות, אין מנצחת. יש התאמה.
הביקורת הנפוצה היא שהשיטות האלה הן הלבנת דעות: מחליטים מה שרצינו ממילא, ואז בוחרים מספרים שמסכימים איתנו. הביקורת הוגנת. והיא גם הטיעון הכי טוב בעד שימוש בשיטה. כשהדעה שלכם כתובה בתור "Reach: 4,000, Confidence: 80%", מישהו יכול להצביע על ה-80% ולשאול מאיפה הוא הגיע. כשהיא קיימת רק בראש שלכם, אף אחד לא יכול.
אז האם צריך אחת? אם שלושה אנשים מסכימים מה בונים עכשיו, לא. אם אותו ויכוח חוזר כל ספרינט, כן. השיטה היא הדרך להפסיק לנהל אותו.
מה זו שיטת MoSCoW?
MoSCoW ממיינת דרישות ל-Must have, Should have, Could have ו-Won't have this time, תמיד בתוך מסגרת זמן קבועה. כלל האצבע: ה-Must Haves לוקחים לא יותר מכ-60% מהמאמץ.
את השיטה פיתח דאי קלג (Dai Clegg) ב-1994, כשעבד ב-Oracle, לפיתוח תוכנה מהיר, ובהמשך היא הפכה לעמוד השדרה של מתודולוגיית DSDM האג'ילית. ה-o הקטנות שם רק כדי שיהיה אפשר לבטא את השם.
- Must have: בלעדיו הגרסה חסרת תועלת, לא חוקית או לא בטוחה. לא "חשוב מאוד". חסרת תועלת.
- Should have: חשוב, כואב לוותר עליו, אבל יש דרך לעקוף.
- Could have: נחמד, קטן, הדבר הראשון שיורד כשהזמן נגמר.
- Won't have this time: הוסכם שזה מחוץ לסקופ של מסגרת הזמן הזו.
הפרט שרוב הצוותים מפספסים הוא התקציב. ההנחיות של DSDM מטעם Agile Business Consortium ממליצות שה-Must Haves יתפסו בדרך כלל לא יותר מ-60% מהמאמץ, עם מאגר של Could Haves בסביבות 20% כרזרבה. מאמץ, לא מספר פריטים. עשרה Musts קטנים יכולים להיות בסדר גמור; שלושה ענקיים יכולים להטביע את הגרסה.
מה בעצם אומר Won't have this time?
זה אומר "לא במסגרת הזמן הזו, והסכמנו על זה בקול". זה לא "אף פעם", וזו לא דרך מנומסת לקבור רעיון; זו החלטה עם תאריך.
זו הקטגוריה הכי לא מוערכת בשיטה כולה. ברגע שכותבים פריט בתור Won't-this-time, נגמרות שיחות המסדרון עליו, הצוות מוגן מזחילת סקופ, ומי שביקש אותו מקבל תשובה ישירה. מסגרת הזמן הבאה מתחילה במבט נוסף על הרשימה הזו.
איך מחשבים ציון RICE?
RICE = (Reach × Impact × Confidence) חלקי Effort. Reach הוא אנשים בתקופה, Impact סולם מ-3 עד 0.25, Confidence אחוז, ו-Effort חודשי אדם; הציון הגבוה עולה ראשון.
את RICE פיתחו ב-Intercom, ושון מקברייד (Sean McBride) תיאר אותה במאמר "RICE: Simple prioritization for product managers". ארבעת הרכיבים:
- Reach: כמה אנשים הרעיון ישפיע עליהם בתקופה מוגדרת, למשל לקוחות ברבעון.
- Impact: כמה הוא משנה לכל אחד מהם, בסולם קבוע: 3 עצום, 2 גבוה, 1 בינוני, 0.5 נמוך, 0.25 מזערי.
- Confidence: כמה אתם בטוחים בשאר המספרים: 100% גבוה, 80% בינוני, 50% נמוך.
- Effort: סך חודשי האדם של מוצר, עיצוב ופיתוח. הוא במכנה, כי יותר מאמץ זה מחיר.
דוגמה קצרה, עם מספרים מומצאים להמחשה בלבד:
| רעיון | Reach | Impact | Confidence | Effort | ציון |
|---|---|---|---|---|---|
| א. דשבורד דוחות חדש | 2,000 | 1 | 80% | 2 | 800 |
| ב. עוזר AI | 500 | 3 | 50% | 1 | 750 |
| ג. הודעות שגיאה ברורות יותר | 4,000 | 0.5 | 100% | 0.5 | 4,000 |
המשעמם מנצח בהפרש עצום. זו RICE במיטבה: היא מושכת את תשומת הלב מהרעיון המרגש אל זה שבשקט עוזר להכי הרבה אנשים בהכי מעט עבודה.
למה מנפחים ציוני RICE, ואיך עוצרים את זה?
מנפחים אותם כי כל רכיב הוא הערכה, ומי שרוצה את הפיצ'ר הוא גם מי שמעריך. עוצרים את זה כשהנתונים גלויים, כשה-Confidence מוגבל כשאין דאטה, וכשהציון הוא פתיחה לשיחה ולא סופה.
- נתונים גלויים. כל מספר יושב בגיליון משותף, עם שורה אחת על המקור שלו. Reach של 4,000 "מהאנליטיקס של הרבעון שעבר" עדיף על Reach של 10,000 בלי מקור.
- Confidence מוגבל. אין דאטה, אין 100%. בסולם של מקברייד עצמו הרמה הנמוכה היא 50%, וכל מה שמתחת לזה הוא בעיניו הימור מוחלט.
- הציון פותח את השיחה, לא סוגר אותה. אם רעיון מספר 7 מרגיש חשוב יותר ממספר 2, התחושה הזו היא מידע. מצאו את הנתון שאתם לא מסכימים איתו, ותתווכחו עליו.
מה זה מודל Kano?
מודל Kano מסווג פיצ'רים לפי ההשפעה שלהם על שביעות הרצון: בסיס הכרחי, ביצועים, פיצ'רים מפתיעים, אדישות והתנגדות. הוא אומר איזה סוג ערך פיצ'ר מביא; הוא לא מדרג.
המודל מגיע מנוריאקי קאנו (Noriaki Kano) ועמיתיו, במאמר מ-1984 "Attractive Quality and Must-Be Quality". הקטגוריות:
- בסיס הכרחי (Must-be): אף אחד לא מודה לכם עליו, כולם עוזבים בלעדיו. התחברות שעובדת. נתונים שנשמרים.
- ביצועים (One-dimensional): יותר זה יותר טוב, בקו ישר. טעינה מהירה יותר, יותר נפח אחסון.
- מפתיעים לטובה (Attractive): אף אחד לא ביקש, אף אחד לא מתגעגע כשהם חסרים, והם יוצרים הנאה אמיתית כשהם שם.
- אדישות (Indifferent): למשתמשים לא אכפת לכאן או לכאן. שקט יקר.
- התנגדות (Reverse): חלק מהמשתמשים ממש לא אוהבים את זה. בדרך כלל הפיצ'ר שמישהו במשרד מת עליו.
ועוד דבר אחד, והוא חשוב: פיצ'רים מפתיעים לא נשארים מפתיעים. מה שהפתיע אנשים לפני כמה שנים הופך למשהו שהם מצפים לו, ואחר כך למשהו שמתלוננים כשהוא חסר. לניתוח Kano יש תאריך תפוגה.
Kano הוא כלי מחקר, ולכן הוא הולך טוב יחד עם הבנה של המשימה שהמשתמשים מנסים לבצע. אם תרצו להעמיק בצד הזה, כתבתי על Jobs to Be Done וחדשנות מבוססת תוצאות (באנגלית), וזו דרך טובה לגלות מה בכלל הבסיס ההכרחי אצלכם.
מה זו מטריצת אייזנהאואר, והאם היא שיטה לתעדוף מוצר?
מטריצת אייזנהאואר ממיינת משימות לארבע קופסאות לפי דחוף וחשוב: לעשות, לתזמן, להאציל, לוותר. זה כלי לשבוע שלכם, לא להחלטה מה נכנס לרודמפ של המוצר.
הייחוס מעניין יותר ממה שרוב הפוסטים מספרים. בנאום שנשא באוגוסט 1954 באוונסטון, אייזנהאואר ציטט "נשיא קולג' לשעבר" שאמר שיש לו שני סוגים של בעיות, הדחופות והחשובות. כלומר, המשפט במקור בכלל לא שלו, כפי ש-Quote Investigator מתחקה בפירוט. הרשת של שתיים על שתיים, עם ארבעה רבעים, הגיעה הרבה אחר כך, והפכה לפופולרית בזכות סטיבן קובי בספר "7 ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" (1989).
למנהלי מוצר היא באמת שימושית, רק כשמכוונים אותה למטרה הנכונה: היומן. הקופסה של חשוב-אבל-לא-דחוף היא המקום של דיסקברי, ראיונות משתמשים ואסטרטגיה, והיא הראשונה שנבלעת בהודעות דחופות בסלאק. אם אתם רוצים לראות לאן השבוע שלכם באמת הולך, TimeLens בארגז הכלים שלי נבנה בדיוק בשביל זה.
מה שהיא לא יכולה לעשות זה לדרג פיצ'רים. "דחוף" בהקשר של רודמפ אומר בדרך כלל שמישהו צועק, ו"חשוב" בלי Reach ובלי Effort הוא בסך הכול דעה עם שם יפה יותר.
באיזו שיטה להשתמש ומתי?
Kano כדי להבין מה המשתמשים מעריכים, RICE כדי לדרג רשימה ארוכה, MoSCoW כדי לחתוך סקופ לקראת דדליין, ואייזנהאואר ליומן שלכם. הן לא מתחרות; רוב ההחלטות הטובות משתמשות בשתיים מהן, אחת אחרי השנייה.
| שיטה | על מה היא עונה | תוצר | מתי היא הכי מתאימה | מה צריך בשביל זה | איפה היא נכשלת | מקור (שנה) |
|---|---|---|---|---|---|---|
| MoSCoW | מה נכנס לגרסה הזו, ומה בחוץ? | ארבע קטגוריות | חיתוך סקופ לקראת דדליין קבוע | הערכות מאמץ, מטרה משותפת למסגרת הזמן | הכול הופך ל-Must | דאי קלג, Oracle (1994) |
| RICE | איזה רעיון נותן הכי הרבה ערך ליחידת עבודה? | ציון מדורג | דירוג של בקלוג ארוך | נתוני שימוש, הערכות מאמץ | מנפחים את הנתונים כדי לנצח | שון מקברייד, Intercom (2018) |
| Kano | איזה סוג ערך הפיצ'ר הזה מביא? | קטגוריות, בלי דירוג | הבנת המשתמשים לפני שבונים | סקר משתמשים או מחקר אמיתי | פיצ'רים מפתיעים הופכים לבסיס עם הזמן | נוריאקי קאנו ועמיתיו (1984) |
| אייזנהאואר | מה כדאי לי לעשות קודם היום? | ארבע קופסאות פעולה | השבוע שלכם | רשימת המשימות שלכם, ממוינת ביושר | על רודמפ היא מתגמלת את מי שצועק | נאום אייזנהאואר (1954), הרשת של קובי (1989) |
הרצף שאני רואה עובד הכי הרבה: Kano כשעוד לומדים מה המשתמשים מעריכים, RICE כשבבקלוג יש יותר מעשרה מועמדים רציניים, ו-MoSCoW כשהתאריך קבוע ומשהו חייב לרדת. אייזנהאואר רצה מתחת לכולן, ושומרת על הזמן שצריך כדי לעשות את שלוש האחרות כמו שצריך.
ואחרי שתעדפתם, מישהו צריך לכתוב מה בדיוק בונים. זה השלב הבא: איך כותבים PRD שאנשים באמת קוראים.
איך זה נראה בהחלטה אמיתית?
ב-Ongage, פלטפורמה לשיווק במייל, השתמשתי ב-RICE כדי למסגר שאלה על ההרשמה וב-MoSCoW כדי להכריע בה. העברנו חלק מהשאלות מהאונבורדינג אל תוך המוצר, ושיעור ההשלמה של האונבורדינג עלה בכ-8%.
השתמשתי ב-RICE וב-MoSCoW יחד בכמה חברות. לזה אני חוזרת שוב ושוב, כי זו החלטה כל כך קטנה, והיא עדיין שינתה.
השאלה הייתה פשוטה: כשמשתמש חדש נרשם, האם לבקש ממנו מידע מסוים מראש, בשאלות ההרשמה והאונבורדינג, או מאוחר יותר, בתוך המוצר? לכל מי שישב בחדר הייתה סיבה לרצות שהשאלה שלו תופיע בהתחלה. המכירות רצו לסנן לידים. המוצר רצה להגדיר. סיבות הוגנות, כולן.
RICE מסגרה את השאלה. לא הייתי צריכה מספרים מדויקים כדי לראות את התמונה. ה-Reach היה כל נרשם ונרשם, הטווח הכי רחב שיכול להיות למשהו במוצר. ה-Effort היה נמוך: הזזנו שאלות, לא בנינו פיצ'ר. עם טווח כזה רחב ומאמץ כזה נמוך, גם השפעה צנועה הצדיקה לעשות את זה עכשיו, לא ברבעון הבא.
MoSCoW הכריעה. על כל שאלה בהרשמה הפעלנו את מבחן ה-Must have: בלי התשובה הזו, האדם יכול להיכנס? רק מה שבאמת היה נחוץ כדי לפתוח את החשבון נשאר Must בהרשמה. פרטי ההגדרות עברו ל-Won't have this time, בשלב ההרשמה. הם לא נעלמו. הם עברו לשלב ההגדרות בתוך המוצר, כי בשלב הזה האדם כבר היה בפנים, וכבר הייתה לו סיבה לענות.
הוצאנו את השאלות האלה מהאונבורדינג, ושיעור ההשלמה של האונבורדינג עלה בכ-8%. בלי פיצ'ר חדש. רק פחות שאלות, ברגע טוב יותר. 😉
ומה אם אין לכם מנהל מוצר?
בחרו שיטה אחת, לא ארבע, והריצו איתה טקס שבועי של 30 דקות. העקביות חשובה יותר מהבחירה בשיטה; הטקס הוא מה שהופך דעות להחלטות.
זו הגרסה שאני נותנת למייסדים:
- בחרו אחת. הרבה רעיונות וקצת דאטה: RICE. תאריך השקה שלא זז: MoSCoW.
- רשימה אחת. כל רעיון נכנס לאותו מקום, עם הנתונים שלו כתובים לידו.
- 30 דקות, באותה שעה כל שבוע. תנו ציון לכל מה שחדש, הסתכלו על שלושת הראשונים, והחליטו בקול מה נכנס ל-Won't-this-time.
- שמרו על השבוע שלכם. הריצו את מבחן אייזנהאואר על היומן, בנפרד, כדי שהעבודה החשובה לא תיבלע.
אם אתם רוצים התחלה מהירה, PrioritizePro בארגז הכלים מריץ בשבילכם ציונים כאלה, ו-TimeLens מטפל בצד של היומן. ואם אתם מעדיפים שיהיה בחדר מישהו שעשה את זה הרבה פעמים, זה מה שאני עושה בתור Fractional PM: כמה ימים בשבוע, בתוך הצוות שלכם, מחליטה איתכם מה הלאה.
שאלות נפוצות
אפשר לשלב בין MoSCoW ל-RICE?
כן, והן עובדות הכי טוב יחד. משתמשים ב-RICE כדי לדרג את הבקלוג, ואז ב-MoSCoW כדי למתוח את הקו לגרסה מסוימת, ולוקחים פריטים מראש רשימת ה-RICE בתור Must Haves עד שהם מגיעים לכ-60% מהמאמץ.
מה ההבדל בין RICE ל-ICE?
ICE נותנת ציון ל-Impact, Confidence ו-Ease, ומשאירה את ה-Reach בחוץ. זה הופך אותה למהירה יותר לרשימה קצרה של ניסויים, בעוד ש-RICE בטוחה יותר כשהרעיונות מגיעים למספרים שונים מאוד של אנשים.
כמה Must Haves זה יותר מדי?
ההנחיה של DSDM היא לא יותר מכ-60% מהמאמץ במסגרת זמן, כשמודדים במאמץ ולא במספר הפריטים. אם ה-Must Haves ממלאים את כל מסגרת הזמן, לא נשארת רזרבה, וההפתעה הראשונה הופכת לדדליין שלא עומדים בו.
האם מטריצת אייזנהאואר שימושית למנהלי מוצר?
כן, לשבוע שלהם, לא לרודמפ. היא עוזרת לשמור זמן לעבודה חשובה כמו דיסקברי ואסטרטגיה, אבל היא לא אומרת כלום על מה המשתמשים מעריכים או כמה פיצ'ר עולה.
מה הלאה?
קודם בוחרים את השאלה, אחר כך את השיטה. לא בטוחים מה המשתמשים מעריכים? Kano. יותר מדי רעיונות? RICE. דדליין? MoSCoW. שבוע שנעלם? אייזנהאואר. אם אתם רוצים עזרה להריץ את זה עם הצוות שלכם, עם מישהי שכבר קיבלה החלטות כאלה, ראו איך אני עובדת בתור Fractional PM, או קבעו שיחה של 30 דקות והביאו את הבקלוג.
נהניתם? קבלו את המהדורה הבאה ישירות למייל.
הרשמה