קפה עם טניה #44

שלום חובבי הקפה! ☕

אוקטובר. החודש שבו הכל מתחיל לזוז. 🍂

האור נהיה רך יותר. הגשם הראשון סוף סוף הגיע (יאיי!!). ואיפשהו בין שבירת החום לבין הסוודרים שיוצאים מהארון, אני מרגישה שגם אצלי משהו משתנה.

בצד של העבודה, כמה פרויקטים טובים הגיעו החודש לסיומם. מהסוג שמסיימים בנשימה עמוקה ועם קצת גאווה. אז כרגע אני עומדת במרחב הזה שבין לבין: דלת אחת נסגרה, הבאה עוד לא נפתחה. אני מתרגשת ממה שמחכה, וגם קצת מפחדת.

אף פעם לא חיבבתי את החלק הזה במיוחד (תארו לכם, מישהי שאוהבת לסגור דברים). עכשיו אני לומדת לשהות בו. (יש שקוראים לזה manifesting. אני קוראת לזה לפנות מקום.) ואני תמיד זוכרת שזו הדרך שבחרתי, לפחות לעכשיו. אז אני פשוט ממשיכה.

אז תחשבו על זה כעל החלון הפתוח שלי. מתחילים משהו חדש? מכירים מישהו שמתחיל? אני כאן. ☕

אולי זה אתר שסוף סוף אומר מה אתם באמת עושים. פורטל או מערכת פנימית שנבנים סביב הדרך שבה הצוות שלכם עובד. סקירת מוצר או אסטרטגיית מוצר, כשצריך מישהו שיסתכל על התמונה בעיניים רעננות. או ליווי קריירה, אם אתם מחליפים כיוון, מחפשים את התפקיד הבא, או פשוט רוצים להחזיר לעצמכם את הביטחון.

אני יודעת לספר את הסיפור שלכם בצורה הכי ברורה. בואו נדבר.

הנה מה שמתבשל בתפריט החודש:

• אמנות: קווים שמרגישים 🎨
• ג'אז: הפארק הלאומי שנבנה סביב מוזיקה 🎺
• תעופה: מאיפה הגיעה המילה Wingman ✈️
• אופנה: מילים ארוגות 🧵
• אוכל ושתייה: זהב נוזלי 🫒
• נשנושי מילים: Petrichor 🔡
• אוקטובר בהיסטוריה 🌍
• המלצות 🍿

---

אני באמת מאמינה שכמעט כל מה שאנחנו עושים הוא סוג של אמנות: ארוחה, שיחה, אתר, מוצר. איך שאנחנו מדברים, איך שאנחנו כותבים, איך שאנחנו זזים. הכל.

כנראה בגלל זה אני כל הזמן חוזרת לאמנות, רק כדי להיזכר איך מרגיש משהו שנעשה באהבה. הרבה מההשראות שלי, לעבודה ובעצם גם לחיים, מתחילות במוזיאון, בגלריה או בציור אקראי בטלפון.

גם בזמן העבודה אני משרטטת דברים, תוך כדי.

ב-1947 צייר צרפתי בשם ז'ורז' מתייה חיפש מילה לציורים שמרגישים יותר ממה שהם מסבירים. תקראו את זה שוב: מרגישים יותר ממה שהם מסבירים.

הוא הגיע למונח הפשטה לירית: אמנות שמונעת מתנועת היד, מצבע, מרגש. (קנדינסקי עשה את זה כבר עשרות שנים, אבל לא הייתה לו תווית.)

זה היה מרד בשקט נגד הסרגלים והזוויות הישרות, נגד ציור כמערכת.

בואו נקפוץ ל-1998. אמן שאת שמו אף אחד לא שמר יוצר את זה:

קווים ישרים, משולשים חדים, קשתות ששורטטו כאילו נמדדו. ובכל זאת, זה בכלל לא מרגיש מדוד. הצבע עושה משהו שהגיאומטריה לא יכולה.

כתום שנמס לתוך אדום, ערפל כחול-אפור ורך. פרשנות אחת רואה בו נר, להבה ושעווה. לקח לי רגע, אבל בסוף הצלחתי לראות את זה. אתם רואים?

למה התחברתי לזה? זה האיזון שאני תמיד מחפשת בעבודה שלי: איזשהו גריד, טבלה, היגיון ומבנה על פני השטח, ומתחת משהו שמרגיש מאוד אנושי.

את כל הסיפור הזה מצאתי ב-Culture Weekly, בתוך Google Arts & Culture, האפליקציה שכבר כתבתי עליה בגיליון #42. ללא כותרת, אנונימי, ועדיין לירי.

---

רוב הפארקים הלאומיים שומרים על משהו שאפשר לראות. קניון. יער. קו חוף.

ב-1994 הקונגרס האמריקאי הקים אחד בשביל צליל.

צליל?! כן, כן, קראתם נכון. צליל.

הפארק ההיסטורי הלאומי לג'אז של ניו אורלינס נכנס לתוקף כחוק ב-31 באוקטובר 1994.

התפקיד שלו, פחות או יותר: לשמור על השורשים של הג'אז, ולתת לאנשים לשמוע אותו במקומות שבהם הוא נולד. חלק מהריינג'רים לא רק מדריכים סיורים, הם מנגנים. איזה מגניב זה, נכון?!

אני אוהבת ג'אז. את כולו. הוא מתנגן ברקע כמעט כל יום, כשאני עובדת או קוראת. ביוטיוב יש אינסוף סשנים ארוכים של ג'אז עם אש שמפצפצת באח או בר עשן משנות ה-20, ואחרי עשר דקות אני מרגישה כמו בסרט 🎬 כמה מהאהובים עליי: ליד האח, באחוזה משנות ה-20 בחצות, ובבית קפה גשום.

אבל הג'אז של ניו אורלינס הוא זה שתופס אותי הכי חזק, ישר בלב.

ה-Culture Weekly של השבוע העלה משהו שלא ציפיתי לו. לא ציור. ניירת.

תיקי הניהול של הפארק מ-1992 עד 2007. חוזי שכירות, תקנות עירוניות, הסכמים, אישורי הגשה. מכתבים עם שלושה ראשי עיר שונים על איפה לשים את המשרדים.

משעמם, נכון?

ובכל זאת.

חמש עשרה שנים של אנשים שמנסים להכניס משהו פרוע לתוך ארון תיקים.

ג'אז אף פעם לא היה באמת עניין של בניין.

תחזרו מאתיים שנה אחורה. עד 1817, חוק העיר התיר לאנשים משועבדים להתאסף רק בימי ראשון אחר הצהריים, בשטח פתוח אחד. קראו לו Place Publique.

אחר כך, כיכר קונגו. תופים. ריקוד. מקצבים שהגיעו ממערב ומרכז אפריקה, חלקם דרך האיטי וקובה. כל יום ראשון. עד השקיעה 🌅

הכיכר הזו נמצאת היום בתוך פארק לואי ארמסטרונג. אותו פארק שבו פארק הג'אז הקים את מרכז המבקרים שלו.

עכשיו תסתכלו שוב על התאריכים: 1992 עד 2007. בדיוק באמצע, ב-29 באוגוסט 2005, הוריקן קתרינה פגע בניו אורלינס. הסוללות שהגנו על העיר מפני המים קרסו, ורוב העיר הוצפה. מאות אלפי תושבים נאלצו לעזוב, וביניהם גם המוזיקאים. פתאום הצליל של עיר שלמה היה מפוזר בכל רחבי ארה"ב.

באותו סתיו, תזמורות כלי הנשיפה חזרו לרחובות, לתהלוכת ה-second line הגדולה הראשונה מאז הסערה. (second line היא תהלוכת רחוב של ניו אורלינס: התזמורת צועדת בראש, וכל מי שמצטרף מאחוריה, רוקד ומניף מטריות וממחטות, הוא ה"שורה השנייה".) בינואר 2006 מועדוני הסיוע החברתי והבילוי של העיר צעדו יחד בתהלוכה ענקית אחת, למען הזכות של כולם לחזור הביתה.

וזה הקסם של הלוויית ג'אז. היא מתחילה לאט, בקינה ובצעדים כבדים. ואז, בדרך חזרה מבית הקברות, התזמורת מאיצה, ה-second line מצטרף, והמטריות נפתחות. קודם עצב, ואז שמחה. כל פעם מחדש.

---

יום אחד ישבתי ושיחקתי במשחק שמנקה לי את הראש, ופתאום זכיתי בקלף.

עליו: פרפר. ומילה אחת. Wingman.

בהיתי בו יותר זמן ממה שהייתי צריכה. כנפיים... פרפר... משם זה מגיע?

(ספוילר: לא, בלי פרפרים. אבל ברור לכולנו שהייתי חייבת לדעת.)

אז התחלתי לחפור ⛏️

מסתבר ש-wing, כנף, לא היה קשור לפרפרים במשך הרבה זמן. מאז בערך 1400, באנגלית קראו ככה לשני האגפים של צבא בשדה הקרב, הכוחות בקצה השמאלי ובקצה הימני. אחר כך, לצדדים של במת תיאטרון. (משם שחקנים שמחכים "in the wings", מאחורי הקלעים.)

ואז הגיעו המטוסים.

טייסי קרב למדו מהר שלטוס לבד זו דרך טובה למות. אז הם טסו בזוגות. אחד מוביל. השני טס ממש ליד הכנף של המוביל, קצת מאחור, ומשגיח על השמיים שהמוביל לא יכול לראות.

ומכאן השם: מי שטס על הכנף שלכם הוא ה-wingman שלכם. המילה מופיעה בדפוס כבר ב-1943, באמצע מלחמת העולם השנייה.

הסיפור מספר שאריך הרטמן, אס הקרב עם הכי הרבה הפלות בהיסטוריה, טס יותר מ-1,000 משימות קרב ולא איבד אף wingman אחד. אף לא אחד.

ואז הגיע Top Gun, ב-1986, והמילה עפה ישר מתא הטייס אל הבר.

אז לא, זה לא קשור לפרפר. אבל אני די אוהבת שהקלף טעה קצת 🦋

כי בסוף, כולנו צריכים מישהו על הכנף. מישהו שעומד קצת מאחור ורואה את מה שאנחנו לא רואים. חבר, בן או בת זוג, אחות, אמא. אז מי ה-wingman שלכם? (או ה-wingwoman 😉)

---

שבוע האופנה בפריז, אביב/קיץ 2027. תשעה ימים. 68 תצוגות.

צפיתי בהרבה יותר תצוגות ממה שנעים לי להודות. קולקציה אחרי קולקציה. משי שזז כמו מים. צמר שנראה מפוסל. בדים שרציתי לגעת בהם דרך המסך.

ואז, באותו שבוע, הקשבתי לפודקאסט של עדי שילון, "אהבתי". האורחת שלה, אריאלה ורטהיימר, דיברה על טקסטיל, ואמרה משהו שעצר אותי באמצע ההליכה:

המילה טקסטיל באה מהמילה טקסט.

מה?!

ברור שהלכתי לבדוק 😆

אכן צדקה. שתיהן באות מהלטינית texere: לארוג, לחבר, לבנות. textus היה, מילולית, דבר ארוג.

המעתיקים הקדומים עבדו בכזו הקפדה, שורה אחר שורה ישרה, שהדף הכתוב התחיל להיראות כמו בד. אז קראו לו ככה: טקסט.

והמשפחה לא נעצרת שם: טקסטורה. Tissue, רקמה. קונטקסט, דברים שנארגו יחד. Pretext, משהו שנארג מלפנים כדי להסתיר את מה שמאחוריו.

אפילו טכנולוגיה ואדריכלות חולקות את אותו שורש עתיק, מהמילים היווניות לאומנות ולבנאי. (אני כבר 12 שנה בטק. מסתבר שכל הזמן הזה ארגתי.) לא סתם אני אומרת שאני יוצרת.

ובכנות, ככה מרגישה העבודה שלי: מוצר, אתר, תוכנה. הרבה חוטים קטנים, שנארגים יחד עד שנוצר בד אחד שלם שמחזיק.

---

הגשם הראשון הגיע, ופה (בישראל) זה אומר דבר אחד: עונת המסיק. רשתות פרושות על האדמה, סולמות צמודים לעצים, משפחות שלמות שמסרקות את הענפים באצבעות.

וידוי: אין לי ארוחה אחת בלי זיתים בצד. ושמן זית הוא השמן היחיד במטבח שלי, לבישול ולאפייה. טוב, כמעט. לסלט אני עדיין שמה שמן חמניות, זיכרון קטן מהילדות.

אנחנו עושים את זה כבר 8,000 שנה. בעין ציפורי, בגליל התחתון, ארכיאולוגים מצאו שאריות של שמן זית בכלי חרס מסביבות 5,800 לפנה"ס. ייתכן שזו העדות המוקדמת ביותר בכל אגן הים התיכון.

במאה ה-7 לפנה"ס עקרון, ליד קיבוץ רבדים של היום, הייתה מפעל שמן הזית הגדול ביותר בעולם העתיק, עם יותר מ-100 בתי בד. והפרט שעצר אותי: אותם בתי מלאכה סחטו שמן ארבעה חודשים בשנה, וארגו בד בשמונה הנותרים. (הגיליון הזה ממשיך לארוג את עצמו.)

🎥 לצפייה: להכין שמן זית כמו בימי התנ"ך, בנאות קדומים

אז תזכרו: בכל פעם שאתם אוכלים זית, אתם אוכלים 8,000 שנות היסטוריה. וזה עדיין טעים כמו בית.

---

Petrichor (פטריכור). אנגלית, שנבנתה מיוונית. הריח של גשם על אדמה יבשה. 🌧️ ב-1964 שני מדענים אוסטרלים נתנו לו שם: petra, אבן, ו-ichor, הנוזל הזהוב שזרם בעורקי האלים היווניים. דם האלים, שעולה מהאבן.

המדע קצת פחות פואטי: חיידקים באדמה יבשה מייצרים תרכובת שנקראת גאוסמין, והגשם הראשון מרים אותה לאוויר.

Petrichor מצטרפת לאוסף: כל 28 נשנושי המילים, במקום אחד.

---

• 1 באוקטובר 1971 - וולט דיסני וורלד פותח את שעריו בפלורידה 🏰.
• 14 באוקטובר 1926 - "פו הדוב" יוצא לאור, ודוב עם מוח קטן מאוד מלמד את העולם הרבה על חברות 🍯.
• 20 באוקטובר 1973 - בית האופרה של סידני נפתח, עם המפרשים והכל 🎶.
• 23 באוקטובר 2001 - אפל מציגה את ה-iPod. 1,000 שירים בכיס 🎧.
• 28 באוקטובר 1886 - פסל החירות נחנך בנמל ניו יורק 🗽.

---

---

זה היה גיליון #44.

האוויר סוף סוף השתנה החודש. מרגישים את זה בבקרים (אני מרגישה ברכיבות של בוקר), בגשם הראשון, באור שמתרכך קצת יותר מוקדם בכל יום. 🍂

היו פה כמה שבועות כבדים, ואני לא הולכת להיכנס לזה. יש דברים שלא צריכים עוד דעה. הם צריכים סוודר, בוקר איטי, ומישהו לשתות איתו קפה.

אז הנה המרשם שלי לנובמבר: תוציאו את הבגדים החמים מהארון. תאפו את עוגת הדלעת שאתם כל הזמן שומרים ל"אחר כך" (או פשוט תזמינו פאמפקין ספייס לאטה, בלי שיפוטיות 🎃). תתקשרו לאדם שגורם לכם להרגיש עצמכם.

עונות מתחלפות. גם אנחנו. לאט, כמו עץ זית.

נתראה בנובמבר. אותו שולחן, קפה טרי.

אפשר למצוא אותי גם כאן:

הגעתם עד לפה... תודה ששתיתם איתי את הקפה הזה ☕❤️

Ciao!

—טניה

---